החלטה בתיק רע"פ 1682/11

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעפ"ת 27986-01-11 (כבוד השופט  א' כהן) מיום 15.2.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (פ"ל 1786-03-10, כבוד השופט  מ' כדורי).

           כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח. על פי הנטען בכתב האישום המבקש נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שלוש שנים, על אף זאת הוא נהג ביום 7.2.2010 ברכב סמוך לצומת חיזמה בירושלים. בדיון בבית המשפט לתעבורה ביום 2.12.2010 הודיעה באת כוח המשיבה כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו המבקש יודה במיוחס לו, והצדדים יבקשו כי בית המשפט יגזור עליו 18 חודשי מאסר על תנאי, הפעלת עונש מאסר מותנה שתלוי ועומד כנגדו ופסילה מלהחזיק ו/או לקבל רישיון נהיגה למשך שלוש שנים. בעקבות כך הורשע המבקש במיוחס לו ונגזרו עליו העונשים כפי שסוכמו בהסדר הטיעון, קרי, מאסר מותנה , הפעלת מאסר על תנאי למשך 12 חודשים ופסילה למשך שלוש שנים בחופף לכל פסילה אחרת.   

           המבקש החליף ייצוג וערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 15.2.2011 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו בקובעו כי בא כוחו הנוכחי של המבקש הצהיר בפניו כי הוא אכן ביצע את המיוחס לו, ואינו מתכוון לחזור בו מהודאתו, ומכאן שהסוגיה שנותרה הינה העונש שהושת על המבקש. נקבע כי אין מקום לקבל את טענותיו בדבר חומרת העונש, שהינו העונש המינימאלי אותו ניתן להטיל בנסיבות אלו. עוד נקבע כי עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה מעלה כי הסדר הטיעון הוסבר למבקש, והוא אישר את דברי בא כוחו בדיון, ואף ביקש את רחמיו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע העונש עד סיום הליכי הערעור לבית משפט זה.   

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

           המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. כמו כן, לטענתו נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה מצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה, שכן לשיטתו שגה בית המשפט לתעבורה והרשיעו במיוחס לו, למרות אי מסוגלותו לעמוד לדין ולהבין את ההליך המשפטי, ומכאן שבית המשפט לתעבורה לא בחן האם הסכמתו להסדר הטיעון היא הסכמה שניתנה באופן חופשי ומרצון, כפי שמתחייב ממצבו הנטען. כמו כן, הוא טוען לכשלים חמורים בייצוג בפני בית המשפט לתעבורה. בסיכומו של דבר הוא טוען לעיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית משפט זה, ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ושליחתו לאבחון על ידי גורמי מקצוע.

           לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות ,וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור.

           יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, כאשר היה מיוצג, ולאחר שאישר את דברי סנגורו, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון. כעת לאחר שנגזר דינו אין הוא יכול לבוא ולטעון כי לא היו דברים מעולם. "בהיעדר פגם או פסול בהודיה שניתנה במסגרת הסדר טיעון ירשיע בית המשפט את המבקש על ^-פי הודייתו ויגזור את עונשו" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 620 (2002) (להלן: פרשת פלוני)). עמד על כך בית משפט זה:

"סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כי "הודה המבקש בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". וכבר נפסק, כי "היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של המבקש את משמעות הודייתו, אם ההודיה הושגה שלא כדין, באופן המצדיק פסילתה"(ע"פ 3341/05 ז'ק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2004)).

           כמו כן, חשוב להדגיש כי בהחלט יש להקפיד על כך שהנאשם מבין את פרטי הסדר הטיעון בו הוא מודה. אך לאחרונה בע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.1.2011) ציינתי כי לפני בחינת תוכנו של הסדר הטיעון מחויב בית המשפט לבדוק את הודאת הנאשם ונסיבות מתן ההודאה. בית המשפט צריך לבחון האם הודית אמת היא, והאם הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת השלכותיה. "משאיששה בדיקתו של בית המשפט את כנות ההודאה, ייגש לבחינת ההסדר עצמו" (ע"פ 2153/02 אידלברג נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (טרם פורסם, 7.12.2006)). באותה פרשה קבע חברי השופט א' רובינשטיין כי:

"עקרון-על במשפט הפלילי הוא, שאין בית המשפט חייב לקבל כל הודיה של נאשם (ראו סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי). לעיקרון זה משנה חשיבות, בסיטואציה המורכבת של הסדרי טיעון. מדובר בנסיבות טעונות בעבור כל הצדדים ... הצדדים טרודים עד למעלה ראש בחישובים ובשיקולים, בהערכת סיכונים וסיכויים, ציפיות ושאיפות - ריאליות יותר או פחות ... מורכבות זו במיוחד מטילה, כמובן, גם חובות שונות על בית המשפט:

'בטרם יקבל בית-המשפט את הודיית הנאשם, יסביר לו בית-המשפט כי הוא אינו קשור להסדר הטיעון, וכי קיימת אפשרות שלא יגזור עליו את העונש המוסכם בינו לבין התביעה. בית-המשפט יוודא כי ההודיה היא הודיית אמת, וכי הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת התוצאות הצפויות בעקבותיה...'". (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 611 (השופטת, כתארה אז, ד' ביניש).

           בענייננו, חרף הטענות לא מצאתי נימוק מיוחד וטעם כלשהו לחזרה מהסדר הטיעון ומהודאתו של המבקש.

           ראשית, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי בא כוח המבקש מצהיר מפורשות כי המבקש לא חוזר בו מהודאתו ומדגיש גם אם יחזור התיק עדיין מודה (פרוטוקול מיום 15.2.2011, שורה 14). כלומר המבקש כלל לא העלה טענה של חזרה מהסדר הטיעון, ואף הודעת הערעור לבית המשפט המחוזי כוונה כנגד חומרת העונש, ולא כנגד הכרעת הדין (ראו ההודעה שהוגשה לבית המשפט ביום 16.1.2011). אין מקום לאפשר למבקש להעלות טיעון כנגד הרשעתו במסגרת הסדר הטיעון בשלב בו אנו נמצאים עתה, קרי, בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור מתמקדת בפסק הדין שניתן על ידי הערכאה דלמטה, לאור העובדה כי הערעור בבית המשפט המחוזי נסוב בעיקרו על חומרת העונש, אין זה ראוי כי בית משפט זה, בגלגול שלישי, ידון בטענה בדבר תקינותו של הסדר הטיעון, סוגיה שלא הועמדה בפירוש למבחן ערכאת הערעור, ואף בא כוחו של המבקש מדגיש כי אין בכוונת המבקש לחזור בו מהודאתו (השוו: רע"פ 8153/09 לוי בן ציון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.1.2010)).

           שנית, מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה לא נראה כי מדובר בנסיבות חריגות אשר פוסלות את ההודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של המבקש את משמעות הודייתו, כמו כן לא נראה כי ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה, כפי שנקבע גם על ידי בית המשפט המחוזי. מעיון בפרוטוקול אנו למדים כי המבקש היה מיוצג בבית המשפט לתעבורה, אישר את הסדר הטיעון והבין כי בית המשפט אינו כפוף להסדר זה. כמו כן, בית המשפט לתעבורה הדגיש כי "תוכן הדיון והוראות גזר הדין תורגמו לנאשם לערבית על ידי בא כוחו, ובית המשפט וידא כי הנאשם הבין היטב את האמור". לצד זאת, בא כוחו הנוכחי של המבקש לא הביא כל תשתית ראייתית, ואף לא בדל של ראיה, לטענותיו בדבר כשל בייצוג בבית המשפט לתעבורה. אשר על כן, ממכלול הדברים קשה לומר כי מקרה זה מצדיק את פסילת ההודאה, ולא נראה כי בית המשפט לתעבורה שגה כאשר אישר את הודאתו של המבקש, וזאת בייחוד שבא כוחו הנוכחי של המבקש הדגיש בפני בית המשפט המחוזי כי אין בכוונת המבקש לחזור בו מהודאתו, ומכאן שעיקר טענותיו לאמתו של דבר מכוונות לעניין העונש, וכאמור אין מקום לטענות אלו בנסיבותיו של מקרה זה.

           עוד אדגיש כי בקשה לחזרה מהסדר טיעון המוגשת לאחר מתן גזר הדין צריכה להיבחן בעין קפדנית ביותר, שכן:

"מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה במקרה דנן, עשוי לפתוח פתח לתופעה מאד בלתי רצויה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על ידי סניגורו, כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעיסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל, אזי ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה 'מרצון טוב וחפשי', ויתבע ברור משפטו לגופו של ענין. 'אפשרות תמרון' זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק" (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579 (1987)).

           לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.